איך למצוא זוגיות בריאה ואת האדם הנכון? מתחילים דווקא בעצמנו

יש שאלה שאני שומע שוב ושוב, בצורות שונות: איך אני מוצא.ת את האדם הנכון בשבילי?

איפה הוא? מתי היא תגיע? איך אדע שזה "זה"? איך מזמנים זוגיות? איך מושכים אלינו את האדם המדויק?

ואני מאוד אוהב תודעה, שדה, סינכרוניות ויצירה מודעת — זה חלק גדול מהעולם שלי.

אבל לפעמים צריך להניח רגע את הקריסטל בצד ולשאול שאלה הרבה פחות מיסטית והרבה יותר אפקטיבית:

נניח שהאדם שאתם באמת רוצים אכן יופיע מחר. למה שהוא יבחר בכם?

אאוץ׳. אבל זו שאלה מצוינת.

בהשראת רעיון שאני מאוד מתחבר אליו אצל ג׳ורדן פיטרסון — אולי החיפוש אחר "האדם הנכון" מתחיל בכלל במקום אחר. לא במי מתאים לי, אלא במי אני צריך.ה להפוך להיות כדי שאדם שאני באמת מעריך.ה ירצה לבנות איתי חיים.

וזו כבר שאלה שאפשר לעבוד איתה.

הסטנדרט שאנחנו מציבים לעצמנו

אין שום פסול בלרצות אהבה גדולה. אין פסול בלרצות בן או בת זוג מושכים, חכמים, יציבים, מיניים, נאמנים, אוהבים, מודעים, חזקים, עדינים ובעלי חוש הומור. אדרבה — תכוונו גבוה.

אבל ככל שאנחנו מציבים סטנדרט גבוה יותר לאדם שאנחנו מבקשים להכניס לחיינו, מגיעה שאלה משלימה: איזה סטנדרט אנחנו מציבים לעצמנו?

כי אדם בעל ערך אינו מגיע רק עם ערך. הוא מגיע בדרך כלל גם עם יכולת הבחנה. אדם שאתם באמת יכולים לכבד כנראה יודע גם הוא לבחור עם מי לבנות קשר.

ואז משהו משתנה. אנחנו מפסיקים להתייחס לזוגיות כמו מוצר שאמורים לקבל מהיקום, ומתחילים לראות אותה כברית ששני בני אדם צריכים להיות מסוגלים להחזיק.

"מגיע לי" הוא רק חצי מהמשוואה

השיח המודרני על מערכות יחסים מלא במשפטים חשובים: מגיע לי שיכבדו אותי. מגיע לי שיראו אותי. מגיע לי שיאהבו אותי כפי שאני. מגיע לי שיקשיבו. מגיע לי ביטחון.

נכון. כל זה נכון. אבל מערכת יחסים אינה רשימת זכויות של צד אחד — ולכן לצד "מה מגיע לי?" כדאי להניח עוד שאלה: מה אני מביא.ה לשולחן?

• האם אפשר לסמוך עליי?
• האם אני מסוגל.ת להקשיב מבלי להכין בראש את כתב ההגנה שלי?
• האם אני יודע.ת לנהל קונפליקט בלי להפוך אותו למלחמת גוג ומגוג?
• האם אני יכול.ה להתנצל, ולומר "טעיתי" בלי שהאגו יתפרק?
• האם אני שמח.ה באמת כשהאדם שאיתי מצליח?
• האם אני אדם שמסוגל להחזיק גם ימים אפורים?

והשאלה האהובה עליי: האם הייתי ממליץ לאדם שאני אוהב לצאת עם מישהו כמוני?

אל תענו מהר מדי.

למה אנחנו ממשיכים לבחור את אותו קשר עם פנים אחרות?

לפעמים באמת פגשנו אדם לא מתאים. לפעמים מדובר באדם מניפולטיבי, פוגעני, או פשוט כזה שלא מסוגל לקיים קשר יציב. יש מערכות יחסים שבהן הדבר הבריא ביותר שאפשר לעשות הוא לצאת. אין שום רוחניות בלהישאר במקום שמפרק אתכם.

אבל יש גם מצב אחר. הקשר נגמר, מחליפים בן או בת זוג, עובר זמן — ומופיעה אותה מערכת יחסים בדיוק, רק עם שם אחר. אותם טריגרים. אותה משיכה. אותו מרדף. אותה נטישה. אותו תפקיד שאנחנו משחקים.

אפשר להמשיך להגיד שכל העולם דפוק, ואולי אפילו נהיה צודקים חלק מהזמן. אבל אם הסרט חוזר שוב ושוב עם קאסט חדש, כדאי לפחות לבדוק מי מחזיק את התסריט.

לא מתוך אשמה. מתוך החזרת הכוח.

זה אחד הדברים שאני אוהב ברעיון של אחריות אישית. אנשים שומעים "אחריות" וחושבים שמאשימים אותם; אני רואה את זה אחרת. אם הכול באשמת העולם — אתם חסרי אונים. אם אפילו חלק קטן מהדפוס נמצא אצלכם, יש משהו שאפשר לשנות. והיכן שיש אפשרות לשינוי, יש כוח.

מי שמזהה דפוסים חוזרים של מניפולציה, אידיאליזציה, הקטנה או קשרים שמרוקנים אותו — יש על זה עמוד שלם ביחסים רעילים ודינמיקות נרקיסיסטיות.

איך להיות האדם שהייתם רוצים לפגוש?

נניח שאתם מדמיינים את בן או בת הזוג שאתם באמת רוצים. לא דמות אינסטגרם — אדם. איך הם מתנהגים? איך הם מתמודדים עם משבר? איך הם מדברים? איך הם מתייחסים למלצר? איך הם מתנהגים כשהם כועסים? מה היחס שלהם לכסף, לעבודה, לגוף, למיניות, למשפחה, לאמת, לנאמנות, לגבולות?

עכשיו מגיע השלב המעניין: איזה אדם מישהו כזה יחפש?

אם אתם רוצים אדם אמין — האם אתם אמינים? אם אתם רוצים אדם בעל עומק — האם אתם מפתחים עומק? אם אתם רוצים אדם שמתקשר בצורה בריאה — האם אתם מסוגלים לדבר, במקום להיעלם, להתפוצץ או להעניש בשתיקה? אם אתם רוצים אדם עם חיים משלו — האם יש לכם חיים משלכם?

אם אתם מבקשים אהבה מודעת, הגיע הזמן להפוך גם לצד שמסוגל להציע אהבה מודעת. זה בעיניי הרבה יותר מעניין מ"לזמן זוגיות". זו יצירה מודעת במובן העמוק של המילה: לא לשבת ולבקש מהשדה לספק לנו אדם, אלא להשתמש בשדה כמראה ולשאול מה בי מבקש כרגע להיבנות.

זוגיות והצל: למה "להיות טובים" אינו מספיק

כאן אנחנו נכנסים לאזור היונגיאני, וזה חלק שאני מאוד אוהב.

אנחנו אוהבים להציג לעצמנו ולעולם את האני המסודר. הנאור. המנומס. הרגיש. הרוחני. החיובי. אבל מי שנכנס לזוגיות ארוכה לא מתחתן רק עם הפרסונה שלכם — הוא פוגש גם את המרתף.

קנאה. כעס. תשוקה. שליטה. פחד מנטישה. צורך בהכרה. חוסר ביטחון. פנטזיות. בושה. תוקפנות. צדדים בעצמנו שאנחנו לא תמיד רוצים לראות.

יונג כינה את המרחב הזה "הצל". והצל אינו בהכרח רע — הוא בעיקר החלק שהאגו אמר עליו: את זה אנחנו לא מציגים בסלון.

אבל החומר שהורדנו למרתף לא נעלם. הוא פשוט מקבל שם מערכת הפעלה משלו. ואז אנחנו פוגשים אותו דרך קנאה, התמכרות, ריבים בלתי מוסברים, השלכות, אובססיות או משיכה חוזרת לאנשים שמוציאים מאיתנו בדיוק את מה שאנחנו מנסים להסתיר.

העבודה אינה להפוך למלאכים. אני גם לא בטוח שהייתי רוצה מערכת יחסים בין שני מלאכים — נשמע לי מעייף. העבודה היא להכיר גם את הצל, וללמוד להחזיק אותו במודעות, באחריות ובגבולות.

זוגיות טובה אינה תמיד זוגיות בלי חיכוך

יש אנשים שזקוקים להרבה רכות ושקט, ויש אנשים לוחמניים יותר באופיים. יש מי שזקוקים לפרטנר שיכול לעמוד מולם ולהגיד "לא" — לא מתוך כוחנות, אלא מפני שהם יאבדו כבוד לאדם שנעלם בכל פעם שהם מפעילים קצת לחץ. יש מי שצריכים הרבה עצמאות, ויש מי שזקוקים לקרבה עמוקה. יש אנשים שחיים יפה עם שגרה, ויש אנשים שבלי הרפתקה, משחק וקצת אש הופכים בתוך חצי שנה לעציץ.

אין מודל אחד נכון. לכן חלק מהעבודה בזוגיות בריאה הוא לא רק לשאול מה נראה טוב מבחוץ, אלא מה באמת מתאים למערכת העצבים, לאופי ולנפש שלי. ופה נדרשת כנות, לא תדמית.

אינטימיות, מיניות והצל שאסור לדבר עליו

גם במיניות אנשים מסוגלים לחיות שנים בתוך דמות. "גבר טוב לא רוצה דברים כאלה." "אישה טובה לא אמורה ליהנות מזה." "בזוגיות רצינית כבר לא עושים..."

ואז התשוקה הולכת למחתרת. לפעמים היא מוצאת בית בפורנו, לפעמים בפנטזיות סודיות, לפעמים בבגידה — ולפעמים היא פשוט מתה.

לא כל פנטזיה צריכה להתממש. לא כל דחף צריך לקבל אישור. אבל זוגיות אינטימית שאין בה מקום לדבר אמת על מיניות הופכת מהר מאוד למקום שבו שני אנשים מכירים זה את זו היטב — חוץ מהאדם שהם באמת.

אפשר להכניס גם את הצל לחדר בצורה חכמה: בשיחה, בהסכמה, בגבולות, בסקרנות, אפילו בהומור.

האלכימיה אינה למחוק את החושך. האלכימיה היא לקחת חומר גולמי ולזקק ממנו משהו שיש בו חיים.

האדם הנכון ליום שלישי בערב

אנחנו מדמיינים זוגיות דרך רגעי שיא. החתונה. הטיול. המסעדה. הנשיקה. השקיעה.

אבל רוב חיי הזוגיות אינם שקיעה בסנטוריני. הם יום שלישי ב־19:40. הייתה פגישה מחורבנת בעבודה. מישהו שכח לקנות חלב. הילד לא נרדם. החתול הקיא. הבנק שלח הודעה. לשניכם אין כוח.

ועכשיו — מי אתם? שם נמצאת הזוגיות.

האדם הנכון אינו רק האדם שאיתו תרצו לצאת למסע. הוא האדם שאיתו אפשר לנהל מציאות. וזה אומר גם שאתם צריכים ללמוד להיות אדם שאפשר לנהל איתו מציאות.

ילדים, משפחה והגרסה העתידית שלנו

מותר לא לרצות ילדים. זו בחירה אישית ולגיטימית. אבל כדאי שהיא תהיה בחירה שבחנה את כל מסלול החיים, ולא רק את מה שנוח כרגע.

האדם בגיל 30 בונה גם חלק מהחיים של האדם שיהיה בגיל 60, 70 ו־80. אנחנו נוטים לדמיין שהעצמי הנוכחי הוא העצמי הקבוע. הוא לא. אנחנו משתנים, הצרכים משתנים, והמשמעות שאנחנו מחפשים משתנה.

ילדים אינם פתרון לבדידות, ולא צריך להביא ילדים כדי "שיהיה מי שיטפל בי". אבל משפחה יכולה להפוך לאחת ממערכות היחסים העמוקות ביותר שאדם יוצר בחייו.

והדבר המדהים בילד קטן הוא שבתחילת הדרך הוא מגיע עם רצון כמעט מוחלט בקשר איתכם. הוא רוצה שתראו אותו. שתשחקו. שתקשיבו. שתהיו שם. זו זכות עצומה — וגם אחריות עצומה.

ומה לגבי חברים? מבחן פשוט מאוד

כל המאמר הזה רלוונטי גם לחברות. רוצים מבחן פשוט? ספרו לחבר או לחברה משהו טוב שקרה לכם. באמת טוב. הצלחה. קשר חדש. פרויקט. הישג.

עכשיו תסתכלו. האם הם שמחים? האם יש ניצוץ בעיניים? או שמיד מגיע "כן, אבל...", "גם לי קרה...", עקיצה קטנה, הקטנה, החלפת נושא.

יש אנשים שיודעים להיות לצדכם בזמן אסון, אבל אינם מסוגלים להיות לידכם בזמן הצלחה. וזה מידע.

חבר אמיתי מסוגל לעמוד איתכם בגיהינום — אבל גם לעמוד לידכם בגן עדן בלי לנסות לגרור אתכם החוצה.

זוגיות בריאה מתחילה ביחסים שלנו עם עצמנו — אבל לא נגמרת שם

יש היום קלישאה שאומרת: "אתם חייבים לאהוב את עצמכם לפני שמישהו אחר יוכל לאהוב אתכם."

אני לא לגמרי קונה אותה. אנשים לא מושלמים אוהבים ונאהבים כל הזמן. אנשים עם פצעים יכולים ליצור קשרים יפים. לפעמים דווקא קשר טוב מלמד אותנו דברים על אהבה שלא הצלחנו ללמוד לבד.

אבל כן כדאי להגיע לזוגיות עם נכונות להתבונן בעצמנו — לא עם ציפייה שהאדם השני יהפוך לפסיכולוג, הורה, מושיע, כספומט, מורה רוחני ומחלקת שירות לקוחות של הנשמה.

בן או בת זוג יכולים ללכת איתנו. הם לא יכולים ללכת במקומנו.

ומה הקשר לכל זה לשדה הריפוי הקוונטי?

בעיניי הקשר עמוק מאוד. כשאני מדבר על שדה, תודעה ויצירה מודעת, אני לא מדבר על דרך יפה יותר לברוח מהמציאות. להפך — עבודה תודעתית אמיתית אמורה להכניס אותנו עמוק יותר לתוך המציאות.

לראות את הדפוס. לראות מה מפעיל אותנו. להבחין בין אינטואיציה לפחד. בין אהבה להתמכרות. בין חיבור לטראומה־בונד. בין "זה האדם שלי" לבין מערכת עצבים שמזהה כאוס מוכר וקוראת לו בית.

השדה אינו תחליף לאחריות. התודעה אינה תחליף לגבולות. ורוחניות אינה תחליף לעבודה עם הצל. הם יכולים להיות כלים שעוזרים לנו לראות יותר — ואז לבחור אחרת.

מי שפוגש את עצמו בתוך חרדה, הצפה רגשית או קושי לייצר יציבות יכול לקרוא על ליווי בחרדה, מצב רוח ירוד ורווחה רגשית.

לא כל קושי בזוגיות דורש מפגש. לפעמים מאמר טוב, שיחה אמיצה והחלטה אחת שונה הם התחלה מצוינת.

אז איך מוצאים את האדם הנכון?

אולי לא מתחילים בחיפוש. מתחילים בבנייה.

תדמיינו את האדם שהייתם רוצים לחלוק איתו חיים. לא רק איך הוא נראה — איך הוא חי, איך היא אוהבת, איך הוא מתמודד, איך היא חושבת, מה הם מציעים לעולם. ואז תשאלו: איזה אדם, אדם כזה ירצה לצדו?

ומשם תתחילו. לבנות גוף. אופי. יכולת לאהוב. יכולת להציב גבולות. יכולת לעבוד. יכולת להקשיב. יכולת לשאת תסכול. יכולת לומר אמת. יכולת להתנצל. מיניות שלא צריכה להתחבא במרתף. חיים שיש בהם משמעות גם כאשר אין זוגיות. חברים טובים. קשר עם עצמכם. וחיבור למשהו גדול מכם.

אין הבטחה שאם תעשו את כל זה, הנסיך או הנסיכה ידפקו בדלת מחר בשמונה. היקום אינו וולט.

אבל הסיכוי לפגוש קשר טוב עולה פלאים כשאתם עצמכם הופכים לאדם שמסוגל לזהות קשר טוב, לבחור בו — ובעיקר להחזיק אותו.

אולי זו בכלל המשמעות העמוקה של "למשוך את האדם הנכון". לא לשגר הזמנה קוסמית, אלא להפוך בהדרגה למישהו שאהבה בריאה יכולה להרגיש אצלו בבית.

בהשראת רעיונות של ג׳ורדן פיטרסון על זוגיות, אחריות אישית ומשפחה — דרך הפריזמה של שדה הריפוי הקוונטי.